<h1>ערכי תנאים ואמוראים לרבינו יהודה ב"ר קלונימוס משפירא רבו של הרוקח — ערך רב יהודה מדיסקרתא</h1>
<h2>דף לד:</h2>
גרסינן במסכת נדה פרק בנות כותים בעא רב יוסף ראיה ראשונה של מצורע מהו שתטמא במשא מקום זיבה מעין הוא ומטמא במשא. לזוב דעלמא דאינו מצורע לא קא מיבעיא ליה לרב [יוסף] דראיה ראשונה דידיה ליתיה אלא כבעל קרי בעלמא וזה הפירוש עיקר. ולא כלישנא אחרינא דפירש רבינו שמואל ומחא עלה כמה עוכלי כו'. עד אמר רבה ת"ש זובו טמא לימד על זב שיהא טמא במאי אילימא בזב גרידא לאחרים גורם טומאה, דהיינו מי שיוצאה הימינו, לעצמו לא כל שכן, אלא פשיטא לראיה ראשונה של מצורע איצטריך. אמר ליה רב יהודה מדיסקרתא לרבה לעולם אימא לך בזב גרידא ודקא אמרת לאחרים גורם טומאה לעצמו לא כל שכן שעיר המשתלח יוכיח דלאחרים גורם טומאה והוא עצמו טהור. דכל הנוגע בו בשעיר משיצא חוץ לחומת ירושלים לרבנן דאמרי בפרק שני שעירי [יומא ס"ז ע"א] מאימתי מטמא בגדים משיצא חוץ לחומת ירושלים. אינו מטמא אלא דוקא משלחו. הרי אינו אלא גורם טומאה וכ"ש לר' שמעון דאמר משעת דחייתו דאינו אלא גורם בעלמא והוא עצמו טהור. אף הזב נמי יהא טהור אע"פ שגורם טומאה. להכי איצטריך.
והא דרב יהודה מדיסקרתא דפריך הכי סיפא דההיא ברייתא היא בפרק דם נדה [נ"ה ע"א]. ותימה רבא היכי מוקי לסיפא. ותו קשיא לי אכתי לימא קל וחומר ולא ליבעי קרא. ומה דבר היוצא מגופו וגורם טומאה לבעליה לטמא אחרים, אדם הנוגע בו או הוא באדם וכלי חרס בהיסט, הוא עצמו לא כל שכן. דהשתא ליכא הוכחה משעיר המשתלח. והתם נמי בפרק דם נדה [נ"ה ע"ב] דפרכינן והשתא דנפקא לן מהזב את זובו טמא למה לי ואמר רב יהודה מדיסקרתא איצטריך סד"א שעיר המשתלח יוכיח וכו'. מה הוכחה מדבר שאינו יוצא מגופו ליוצא מגופו. ותו נילף מדם הנדה מה נדה מדוה כמותה אף זב זובו כמותו. ומהקישא דהדוה בנדתה והזב את זובו נילף.
ואם תשיב משום הכי לא ילפינן מנדה דמה נדה שכן מטמאה בראיה ראשונה ובכל שהו ומטמאה את בועלה לטמא משכב תחתון כעליון, לאפוקי זב שאינו מטמא למי שהוא בועל ואינו מטמא בראיה ראשונה כשניה וצריך כחתימת פי האמה. מכל מקום ליפרוך לאחרים גורם טומאה לעצמו לא כל שכן. דלא מצינו שהאדם טמא על ידי שיוצא מגופו והגורם יהא טהור אלא היולדת בלבד. דהולד גורם טומאה זכר שבעה ונקיבה שבועיים והוא עצמו טהור דאין לולד שום טומאה מחמת עצמו אלא אותה טומאה שנגע באמו בצאתו מרחם. ואותה טומאה אינה אלא טומאת ערב כשאר נוגע בנדה ויולדת.
בתורת כהנים בפרשת אשה כי תזריע גרסינן וטמאה. היא טמאה ואין הולד טמא. פירוש, אין הולד טמא טומאת עצמו אלא מחמת (שאם) [שהוא] נגע באמו. (הילכך) [והלא] דין הוא ומה אם היא שהולד גורם לה טומאה הרי היא טמאה הולד שגרם לטומאה אינו דין שיהא טמא. שעיר המשתלח יוכיח שגרם לטומאה והרי הוא טהור. לא אם אמרת בשעיר המשתלח שאין לו טומאה. פירוש בעודו חי אין לו טומאה כל עיקר. תאמר בולד שיש לו טומאה. שראוי ליטמא אפילו בן יום אחד בזיבה אם זכר. אם נקיבה בת יום אחד לנדה. ואם זכר או נקיבה לנגעים הואיל ויש לה טומאה יהא טמא, תלמוד לומר וטמאה. היא טמאה ואין הולד טמא.
והשתא קשיא לי לענין זוב נמי דמרבינן זובו טמא לימד על הזוב שהוא טמא. ואמרינן למה לי קרא לראייה ראשונה, אם גורם טומאה הוא עצמו לא כל שכן. ופריך שעיר המשתלח יוכיח. הא לאו פירכא היא דלא אם אמרת בשעיר המשתלח שאין לו טומאה כל עיקר לא חמורה ולא קלה תאמר בזוב שיש לו טומאה. דהא ראייה ראשונה של זב מטמא אפילו באונס וכדרב הונא דאמר התם בפרק בנות כותים [ל"ה ע"א] ראיה ראשונה של זב מטמאה באונס דכתיב [זאת] תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע מה שכבת זרע מטמא באונס אף זוב דראיה ראשונה מטמא באונס. להצטרף לראיה שניה לטומאה חמורה. ולשלישית לקרבן. וכי מיעט קרא מבשרו ולא מחמת אונסו. ראיה שניה מיעט דלא מטמא טומאה חמורה. מיהו במגע מטמא. כדאיתא בפרק דם הנדה [שם] דלא גרע דשכבת זרע. דאם כן למה לי קרא לילף מקל וחומר.
וקשה לי נמי אף לתורת כהנים מה ענין שעיר המשתלח שהוא גוף אחר לאותו הדבר היוצא מגופו. ותימה נמי כי קא מיבעיא לן בפרק דם הנדה [נ"ד ע"ב] דם נדה מנלן אמר חזקיה אמר קרא והדוה בנדתה. ואמאי לא אמר מעיקרא לאחרים גורם טומאה וכו'. וכי פרכינן שעיר המשתלח יוכיח ליתייה לקרא.
ותימה נמי מאי טעמא נקט שעיר המשתלח ושבקה לפרה. דתנן [פרה פ"ד מ"ד] כל העסוקין בפרה מתחילה ועד סוף מטמאים בגדים והיא עצמה טהורה, דאפרה אינו מטמא שום טומאה. וכן הנוגע בה בלא עסק שלה בין בגופה קודם שתיעשה אפר בין לאחר כך לא מצינו לו טומאה. וכן פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים. אלא על כרחין משום הכי לא פריך מהני כיון דשייך בהו שום טומאה לא פריך מינייהו. דהכי גרסינן בפרק טבול יום בזבחים [ק"ה ע"א] תנו רבנן השורף פרה ופרים והמשלח את השעיר מטמא בגדים והן עצמן אינן מטמאין טומאת בגדים אבל מטמאין טומאת אוכלין דברי רבי מאיר אבל חכמים אומרים פרה ופרים מטמאין טומאת אוכלין אבל לא שעיר המשתלח מפני שהוא חי. וכל שהוא חי אינו מטמא טומאת אוכלין ומשקין. הילכך כיון דשעיר לית [ביה] שום טומאה לרבנן פרכינן מיניה.
ושיער לבן בבהרת ושיער צהוב דק דנתקים דגורמות טומאה, נראה דאין להן טומאה כל עיקר אם תלשן. וכן נמי הפסיון והמחיה והשחין והמכוה שכולן גורמין לטומאה, אם תלשן או עקרן אין להם טומאה כל עיקר. ותימה דהא סימני טומאה יוצאים מגופן ולא מקשינן מנייהו. וכן נמי עיקר סימני נגעי בגדים ובתים. ויש להשיב דלא נקט מחובר אלא דבר הפורש, ועל ידי פרישתו גרם הטומאה, כזוב ודם נדה ושעיר המשתלח והולד.
ורב יהודה מדיסקרתא הוזכר בכמה מקומות. ובימי אביי ורבא היה. דהכי משמע בפרק ארוסה ושומרת יבם בסוטה [כ"ה ע"א] וביבמות שלהי פרק יש מותרות [פ"ז ע"ב].
